בדיוק בשבילך בניתי את התהליך הזה. הוא לא בא לשנות אותך- הוא בא לאפשר לך להבין מה באמת מפעיל אותך, ולקבל כלים להתמודד עם זה בלי להיכנס שוב ללופ של שליטה ואשמה. זה תהליך שמחזיר את השליטה לידיים שלך- לא בכוח, אלא בהבנה.

ברוב המקרים, האכילה לא נשענת רק על הרגל,אלא על משהו רגשי שמפעיל את ההרגל שוב ושוב. כשאנחנו מבינות מה באמת קורה שם, משהו משתחרר. ההרגל מאבד מכוחו. זה לא קסם. זו הבנה עמוקה שמביאה איתה שינוי ממשי. 

כן. כי את לא צריכה לזהו מתי האכילה היא רגשית. את רק צריכה להסכים להתבונן עליה, בלי שיפוטיות ומתוך הקשבה אמיתית. 

אם את שומעת את הקול הזה- זה סימן טוב. הוא בדיוק מה שנפגוש יחד בתהליך. כי הוא לא האמת, הוא רק חלק מהסיפור שלך, והגיע הזמן לשחרר אותו. 

אין דבר כזה "חמור מספיק". אם את מרגישה שהאוכל שולט בך יותר ממה שאת רוצה- את לא צריכה לחכות לרגע שבו המצב יחמיר. זה הזמן לגשת לזה ממקום אמיץ, רך ואמפתי. כשהמצב "חמור" יש תחושת דחיפות ואין את הפניות לפעול בסבלנות וברוגע. אל תחכי.

זה לא טיפול קלאסי בשיחה, וזו לא שיטה עם שלבים. זו פגישה אמיתית עם עצמך, בקצב שלך, מתוך סקרנות, חמלה ודיוק. בלי צורך להוכיח כלום, בלי מבחנים. פשוט להקשיב למה שמבקש לזוז. 

הפגישות עצמן הן 6 מפגשים אישיים, אחת לשבוע בערך. את לא צריכה לעשות שום דבר בין לבין. אין "שיעורי בית". אבל הרבה פעמים משהו קורה מעצמו- את מתחילה לראות דברים אחרת, לפעול אחרת, להרגיש אחרת, ואולי תרצי להקדים את הפגישה הבאה כדי לדבר על זה, וזה בסדר.

בדרך כלל כשאישה אומרת את זה- היא עמוקה, לא "עמוקה מדי". והיא פשוט לא קיבלה עד עכשיו מקום בטוח באמת להניח את מה שהיא סוחבת. זה בדיוק המקום הזה. 

מושלם. גם אני לא.
"משוחררת" לא מדברת על צ׳אקרות, יקום או אנרגיות, אלא על החיים עצמם: על למה את פונה לאוכל כשאת עייפה, מתוחה או מרוקנת.
זה תהליך רגשי, אבל ממש לא מנותק מהמציאות. אנחנו מדברות בגובה העיניים על מה שקורה לך באמת. בתכלס. ביומיום. בלי סיסמאות, בלי עטיפות יפות ובלי לעוף למקומות שלא מדברים אלייך.
אם את מחפשת תהליך עמוק, כן ובלי בולשיט, את בדיוק במקום הנכון.